ההווה מול העבר: פסע בין קדמת החכמה לציוויליזציה חלמאית מטופשת

אני יושב לי בנחת בחדר ממוזג ומפותח בשלל אביזרים אלקטרוניים מתקדמים ומביט אל העבר - דווקא העבר הלא כל כך רחוק... נניח שנות ה-80 וקצת לפני כן. אני בוהה בהשתאות על התסרוקות והלבוש הביזרי שהיה מנת חלקם של נשים וגברים כאחד.

תוציאו למשל, את אלבום הנישואים של ההורים שלכם (במידה והאלבום ו...הנישואים עדיין ברי קיימא :), ובחנו מקרוב את המשקפיים שהם לבשו באותם ימים, השיער והפאות שענדו הנשים, ועוד...

אם זה לא יצחיק אתכם בטירוף זה וודאי ידאיג אתכם!

בעבר אנשים לבשו משקפיים, לא רק כדי לשרת את העיניים, אלא כנראה אף למנוע קנאה מהלחיים והאף. פשוט, בכל פעם שאדם היה לובש משקפופס, מיד היו הלחיים מסמיקות והאף הניד בזעם, כאילו היו אומרים: "וכי מה, לי לא מגיע לראות"?. רבותי, זה לא גוזמה: לפחות חצי פרצוף היה משקפיים.

עוד לא הצלחתי לרדת לעומק דעתי בכדי לבחון היטב, האם הייתה זו פשוט תופעה, שאמורה הייתה לסייע למכוערים שביניהם שלא תיחשף פניהם. לו תהא זו האמת, מעניין מה עשו המסכנים - אלה שחבשו משקפיים עם עדשות מגדילות, שכל פטרייה מכוסה עם מייק-אפ נראתה גדולה שבעתיים כיוצאי מצרים? או יתכן ושמא התופעה המוזרה הזו, בעצם סיפקה לאנשים 'מרחב הסתכלות' יותר מקיף?...

אתה מסתכל על התסרוקות של סבתא או דודה שלך מלפני סך-הכל 40 שנה ואף פחות, ואינך יודע להבחין אם מדובר במפלצות במקרה הטוב, או במקרה הרע, בחייזרים שנפלו מכוכב מאדים - הוכחה מוצקת שיש חיים על המאדים... :)

ככל שחלפו השנים והתקדמנו, כך הלכו התופעות הללו והצטמצמו: לאט לאט, כמו על פי שיטת האבולוציה, הקוף הקדמון שיצא מהמערה, ככל שהתקדם ופסע קדימה, אט-אט.. השליך את זנבו מאחור, הזדקף ושינה פרצוף, לבש חליפה וענד עניבה והפך לאדם. כך הלכו המשקפיים ונסוגו לאחור...

אט אט... מדור לדור ומשנה לשנה, ירד המדד של המשקפיים באחוזים ניכרים: כל פעם אמר האופטיקאי לעובד שלו: "חתוך חצי ס"מ מהעדשה.. חתוך חתוך... אל תחשוש מלהתקרב לעין. הם אמורים לשמש את העיניים לא את הלחיים" ."וואלה", השיב העובד לאופטיקאי בהשתאות: "כמה שאתה חכם"... :)

כך גם הלכו הבגדים והצטמצמו... אט אט... החייטים תלשו חלקים נרחבים של הבגד, התקדמו יותר ויותר למקומות הלא נכונים וכמעט שתלשו אברים :) כך גם עשתה התסרוקת המפלצתית, המתולתלת והדביקה. אט אט... גזרה שיער כאן ושיער שם, עד שפגשה את המוח וקלטה לראשונה שיש שכל מאחורי השיער. אלא שמשום מה, דווקא במגזר החרדי, שם קם הגולם על יוצרו ודבר והיפוכו הלך ותפח לכיוון ירושלים של מטה: הפאה והתסרוקת הלכה ותפחה במקום להצטמצם. מכאן ואילך, אט אט... נוספה שורת שיער כאן ושורת שיער שם, הפאה הלכה וארכה הלכה והתרחבה באופן יציב ועמיד לכיוון מטה ללא תלתלים וללא תרסיסי דביקה, עד כדי כך שכשהנוסעת שישבה לצידי על האוטובוס, ביקשה לרדת באחת התחנות, היא קודם פנתה אלי בזעף: "סליחה, אדוני, אתה יושב לי על הפאה"... :)

אפשר להמשיך ולשכתב תיאורים משעשעים מני רבים בהקשרים הללו, והם וודאי יכולים להפוך לספר קומי עב קרס, אבל אני שואל אתכם: בחיאת... תגידו לי, האנשים פעם היו מטומטמים יותר מאיתנו? האם לפני מספר עשורים בלבד, הם לא הבינו שהם נראים כמו אלביס פרסלי עם צמות? הם לא קלטו שהם סחבו שמשת רכב על הפרצוף? :)

כיצד אם לא כך, נוכל אי פעם להשלים עם העובדה, שאבותינו מלפני פחות מ-100 שנה, לא צלחו לעלות על הרעיון הנפלא שנקרא 'אסלה'? האם הייתה להם דווקא העדפה מענגת, לברוח אל השדה ולחפש עלים במקום את הכלבלב של סנו? האם היה להם יותר כייף לרכוב על סוס ולהגיע לאירוע אחרי שבוע, מאשר להתרווח במרצדס ולהופיע בזמן, ולו בכדי לזכות בפריבילגיה לבחור באופן אישי את הבורקס או הנסיכה למנה הראשונה?

למען הגילוי הנאות, עד כמה שאני חפץ למצוא נקודות זכות של בינה יתירה בבני האנוש מתקופות העבר, יותר ויותר אינני מצליח לחשוב אחרת מאשר להציג אותם באור שלילי ובוטה ולפסוק בנחרצות, כי האנשים של פעם היו אידיוטים מושלמים בצורת אדם. אחרת, בלתי ניתן להבין את תופעת ההתקדמות שלנו מול העבר המוגבל שלהם.

פסיכולוגיה בגרוש

מספרים, שגוי אחד שאל פעם יהודי אותו פגש באקראי, אולי תואיל נא להסביר לי, מדוע אתם היהודים כל אימת ששואלים אתכם שאלה, אתם תמיד אבל תמיד עונים בשאלה במקום לתת תשובה חלקה?. השיב לו היהודי: "וכי למה לא"?.

לא ברור לי עדיין האם זו באמת תסמונת כרונית יהודית דווקא או אולי בעצם יותר, יהודית-ישראלית? לפעמים הבעיה איננה מתאפיינת בכך שהתשובה היא זו שתמיד הופכת לשאלה, אלא מה שמטריד יותר זה תוכן התשובה - שאלה הזו. סוג של תשובה שיש בה שאלה עילגת שמותירה אותך בתסבוכת שאינך יודע האם לצחוק או לבכות.

להלן כמה דוגמאות לשיפוטכם:

השבוע יצא לי להיכנס לקיוסק באחד הצמתים הידועים באזור הצפון, וכשאני עומד וממתין בתור כדי לשלם עבור מה שקניתי, נכנס עובר אורח שחיפש על הדרך לקנות כמה לחמניות, ושאל את המוכר: "תגיד, יש לכם אולי  לחמניות או פיתות?". כצפוי, תשובת המוכר איך לא, כמו כל יהודי, השיב לו אף הוא בשאלה: "אתה מתכוון 'למכירה'?".

בעוד אני עומד ותוהה האם להתערב, כבר הספיק השואל להשיב לו למוכר מנה אחת אפיים תשובה חכמה וניצחת:"לא. דווקא אני מתכוון 'להשכרה'!".

במחשבה שנייה, הרהרתי לרגע, שמא טוב שלא התערבתי, או אולי כן היה כדאי שאתערב, שכן גם אני הייתי עונה בדיוק את אותה התשובה. אך כך או כך, חיוך גדול ורחב אפף את ארשת פניי. נהניתי ביותר מהתגובה המהירה והקולעת של האיש, שכפי שברור מאליו, חטף לי זה עתה את המילים מהפה.

אתם יודעים... אפיזודה זו מזכירה לי בדיוק כעת את הסיטואציה המגוחכת הבאה: בדרך כלל באופן לא מפתיע ואולי  דווקא כן, כאשר יוצא לך אחת ל... לקחת פסק זמן ממטלות החיים המסורבלים ואתה יוצא לערב של רוגע עם זוגתך למסעדה, זאת כמובן, רק לאחר שהצלחתם איכשהו להערים על הבלגן בבית ולראות בסיפוק כיצד הילדים כבר נמים את שנתם העריבה פעם אחת ולתמיד בפרק זמן של אחת לארבעה חודשים בשעות המוקדמות של הערב. כמו שאתה רק פוסע על מפתן המסעדה, מיד ובאופן אוטומטי מקדם אותך אחד המלצרים הנחמדים עם השאלה הכול-כך אמביוולנטית: "כמה אתם?".

את האמת, את חטאי אני מזכיר, לא אחת קרה שאיבדתי את הסבלנות ולא יכולתי יותר להתאפק מלענות את התשובה הניצחת שזמן כה רב נטרתי בבטני, והשבתי: "רגע, רגע, תן לי לחשוב. אתה רואה אותי ואת בת זוגתי בלבד. אמנם, בעזרת השם בעתיד הקרוב אבחר לראשות הממשלה, אך כרגע, בכל אופן לעת עתה, עדיין לא הגענו עם שיירה צמודה של מאבטחים. מה נראה לך? אנחנו 86 אנשים אולי? או שמא לא צלחת את מבחן המתמטיקה הבסיסי בבית הספר?".

טוב, הבה נעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה. זה באמת עוד לא כל כך מי יודע מה נורא, לעומת מה שכבר קרה לי לא אחת כאשר נכנסתי עם זוגתי למסעדה והמלצר החכם החליט לא פחות ולא יותר, להפוך לפסיכולוג או לכל הפחות ליועץ הנישואים האישי שלי, כשהוא פונה אלינו בשאלה: "אתם ביחד?". נו, מה אני אמור לענות לו? "לא. לאמיתו של דבר, אכן באנו יחד אבל בעצם אנחנו כבר פרודים מספר חודשים, אולי תוכל לעזור?". ריבונו של עולם, עד היכן הגענו?.

לא פעם אני עולה על האוטובוס כשמאחורי שובל ארוך ומייגע של אנשים שמצטופפים ודוחפים אחד את השני בתור כדי לשלם לנהג עבור הנסיעה, העיקר כמובן בכדי לתפוס מקום באוטובוס שממילא עומד לצאת חצי ריק, והנהג איכשהו רוצה לנקב לי את הכרטיסייה פעמיים בשביל שניים. כמובן, לא לפני שהוא שואל אותי: "אחד?", כלומר, לנקב רק פעם אחת עבור נוסע אחד?.

אוי... כמה אני רוצה לומר לו: "כבוד הנהג, כבודך במקומו יהא מונח. אך האם בגלל שלא הזדהיתי בשמי ולא ציינתי שאני לבד, אני אמור לשלם עבור כל הנוסעים שמשתרכים מאחורי או מה?".

אם זה לא מספיק, כל פעם שיוצא לי להשתתף באירוע משפחתי כמו חתונה וכיוצא בזה, תמיד דואגים להעלות לי את רף העצבים שוב, כאילו היה זה פעם ראשונה בחיים שאני נוכח באירוע. מהמנה הראשונה הדלילה והמצומקת עד המנה העיקרית לוקח כל כך הרבה זמן שכבר הספקתי לשכוח שבכלל אכלתי ארוחת בוקר באותו יום, וכשסוף סוף כבר מגיע המלצר עם המנה המיוחלת, הוא מתחיל לשאול אותי סדרה של שאלות: "עוף או בקר? שניצל או פרגיות?". אז ראוי שתדעו, כי גם אני תמיד מקפיד לענות לו בכנות, בחיוך ובשלווה: "כבוד המלצר, 'לא משנה הסדר'!".

הסיטואציות הנ"ל גורמות לי להיזכר גם בחוויה מביכה ומצחיקה שהייתה לי פעם עם איזה סטודנט גוי שישב במושב סמוך אלי על טיסה בדרך מארצות-הברית לאנגליה. היה זה לפני מספר שנים, יום או יומיים לפני יום הדין הלא-הוא יום כיפור. פגשתי את הסטודנט האמריקאי הנחמד הזה בנמל התעופה קנדי בניו-יורק כשאני ממתין עם המזוודות בתור לדלפק ה'צ'ק-אין', והיות שהוא נסע לבדו וגם אני הגעתי לבדי, לאחר היכרות קצרה החלטנו לקחת מקומות ישיבה בצוותא.

בדרך שוחחנו על דא ועל הא, כשלפתע הוא מפנה לעברי שאלה יפה, אותה לא ציפיתי - בלשון המעטה - לשמוע מגוי. "ראיתי" הוא אומר, "בשער העיתון 'ניו-יורק טיימס' האחרון, תמונה בה נראה ילד יהודי מסובב 'טשיקן' (תרנגול באנגלית) סחור-סחור מעל לראשו, ורשום שם בתחתית התמונה שזה מנהג יהודי שאתם נוהגים לערוך לפני חג יום הכיפורים. האם תוכל להסביר לי את פשר המנהג?".

"בשמחה", עניתי לו. ואז בראשי פרקים, תוך כדי שאני משתדל שלא להעביר לו חלילה שיעור ביהדות, הסברתי לו בצורה מתומצתת, שטרם יום הכיפורים אנחנו עושים תשובה על כל החטאים שעשינו במשך כל השנה ולפני יום כיפור על ידי שאנו מסובבים את התרנגול מעל לראשינו, אנו מעתיקים בעצם את כל העוונות לתרנגול שילך למיתה תחתינו וכו'.

"מעניין", הוא אומר בשעה שהניד בראשו, ספק בהשתאות ספק בגיחוך. ואז כאילו התגייר בבת אחת והפך לתלמיד מן המניין, שיגר אלי את שאלת הפצצה המפעימה שלו: "אבל שמעתי", הוא שואל בגאון, "שאתם גם שוחטים את התרנגול ואוכלים אותו לאחר מכן. אם כן, הלוא כל העוונות שהעברתם לתרנגול חוזרים הישר אליכם, לא כך?".

ראש של גוי, הא??? תגידו מה שתגידו, אבל אותי זה הצחיק בטירוף.

דוגמאות מהחיים מעוררי צחוק מן הסוג הזה שקראתם עד כה, ישנם למכביר. קרוב לוודאי כי כל אחד מאיתנו נתקל בהם כמעט כל יום, אם זה כאשר הוא עצמו השואל או אף כשהוא המשיב, או כפי שאפשר לקרוא לזה גם - המשיב-השואל. עבדכם הנאמן, חושב לעניות דעתי, כי נכון לקרוא לכל הסיפורים הקטנים האלה, או ליתר דיוק, לאנקדוטות המביכים מהחיים - 'פסיכולוגיה בגרוש'. אתה זורק לחלל האוויר שאלה מביכה לעבר מי שעומד מולך, ואתה מקבל תוך שביב שנייה או שתיים, תשובה הולמת, חדה ומנצחת כזו, שלא ציפית שתהא כה קולעת וחריפה. אך זה בדיוק מה שמוביל אותנו לבינה הנסתרת שמאחורי התשובה היהודית החכמה והאופיינית, שלמרות שהיא מתאפיינת שוב בשאלה, היא מחדדת את המחשבה האנושית התמימה.

זה מתרחש אצל כולנו כמעט באופן שגרתי מדי יום ביומו, ואולם אנו אפילו לא קולטים כמה פסיכולוגים בגרוש מסתובבים לנו מסביבנו בכל מקום. כן, זה מזכיר לי גם את אותו אחד שהלך ללמוד פסיכולוגיה אך הצליח רק בחצי -מ'פסיכולוג' נשאר ממנו רק ה'פסיכי'!.