הזז את הסטיגמה, לא את החרדי - טור שלי ב-YNET

המציאות בשטח היא, שכיום ניתן למצוא אותנו כמעט בכל מקום - גם במקומות העבודה. אבל יש כאלה שיעדיפו שלא להכניס את עצמם לדילמה מוסרית. השתלבותנו בשוק העבודה מול השתמטותנו מהצבא, ראוי שתתקבל בתשואות ובברכה

שלום פרוינד  פורסם:  01.11.11 , 08:05

משום מה, בכל זמן שמשהו בסדר גודל של מחאה חברתית, מתרחש במגרש החילוני. מיד מתעוררת לה אסכולת הפרופסורה על מדעיה השונים, ומחפשת את השעיר לעזאזל במגרש החרדי. בקיאותם בנבכי דוקטירנת הרפואה, ברזי המדע והאקדמיה שבתחום שיפוטם, אכן מעידה על כך שהם מכירים 'כמעט הכל', מלבד דבר אחד - את המגזר החרדי.
בשבוע שעבר, היה זה ד"ר צבי טריגר, שעורר כאן את הטריגר בטורו - "הזז את האשה". לטענתו, השתלבותם של החרדים בשוק העבודה, עלולה להשתקף כסכנה למעמדן של הנשים. שכן, לדבריו, כניסת חרדים לשוק העבודה תביא ללא ספק לדרישות להתאמת מקומות העבודה לחרדים: בין אם דרישת לבוש צנוע, הפרדה בין גברים ונשים או דרישות אחרות.

אני עיתונאי במגזר החרדי, שהשתלבותו החרדית בשוק העבודה אינה אלא אורח חיים קיומי. לא זו בלבד שעצם השתלבות חבריי בשוק העבודה ראויה שתצטייר כסימן מבורך וראוי לשבח, אלא שמחובתי לשפוך אור על נושא כה מעורפל ולהציג את העובדות כפי שהן נשקפות מהצד שלי.

לצערי, יש אמנם בינינו קבוצה מצומצמת של הלומי-מוח, שכאשר אשה חולפת לצדם על שפת המדרכה או במורד המדרגות. חלקם נדבק באופן אוטומטי לקיר הסמוך, כשהם אחוזים סרעפות כאילו תקף אותם שד. אלה, במקום שמחשבותיהם יהיו אלו שיאוצו ויידבקו אל הקיר והם עצמם יצעדו ישר כמו בני אדם כאילו לא קרה דבר. נותנים לגופם להיצמד אל הקיר אבל הראש שלהם אפוף כולו בתוככי האשה שחלפה.
במובן מסוים, בייחוד כאשר עידנים של ימי התנ"ך והמאה ה-21 נצלבים זה מול זה בחברה החרדית, הריחוק או הניתוק מכל מה שמזכיר את צילה של האשה, כאשר זה נעשה מתוך ציות עיוור וללא הבנה, מזמן חדל להיות עניין של דת או הלכה.

 

מסר יהודי טהור ונצחי

 

נתאר לעצמינו מה היה קורה אילו אי מי בחברה שלנו היום, היה מעמיד במבחן, לדוגמה, את קיומו של היום אותו הכתירו חכמינו - כהיום שלא היו ימים טובים יותר ממנו לישראל. הכוונה לט"ו באב, בו "היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל".

הן, אמנם העבירו את המסר היהודי הטהור והנצחי, שלא היופי החיצוני הוא העיקר, אלא האישיות והפנימיות, המשפחה ויראת שמים. אך בימינו אנו, אכן מחזה שכזה הוא מוקצה מחמת מיאוס במגזר שלנו, גם אילו היה נושא מסרים טהורים או את חותמו של הכהן הגדול בכבודו ובעצמו.

ואולם, שלא תתבלבלו. בצמד המילים "המגזר החרדי'" שהפך אצל חילונים רבים מבורות לסטיגמה, יש אמנם כיפה אחת שחורה שמעטפת את הראש של כולנו. אך בדמיון רב לחיית התמנון, לכיפה שעל הראש ישנה הרבה זרועות: יש בינינו אשכנזים, ספרדים, ליטאים, חסידים, חרדים-לייט, חרדים מודרניים וכמובן שמרני יתר ואף קיצונים בדמות החבר'ה משכונת מאה שערים. ולעולם אינך יכול להצביע על כולנו כחטיבה אחת, שבה כולם משרתים תחת אופי או פיקוד אחיד שיש בו כדי להכליל ולהוות אינדיקציה גורפת כזו או אחרת כלפינו.
השתלבותנו בשוק העבודה אמורה להתקבל דווקא בתשואות ובברכה מול השתמטותנו מהצבא. שכן, הנה הפסקנו להיות פרזיטים כלשונכם ואנו עמלים למחיתנו. לשם הדיוק: כמוני, ישנם חרדים רבים נוספים שעובדים במסגרת שבה ישנן גם נשים, ומעולם לא דרשנו התאמות אי אלה ואחרות.

 

נמצאים בכל מקום

 

החרדי הממוצע יעדיף אמנם שלא להיתקל בנשים במקום העבודה, ולו בשל מה שמספרים לנו חכמים במסכת סוכה, אודות עזרת הנשים שנחנכה כבר במקדש, הרבה בטרם התחככו ביניהם המעסיק והפקידה. הסיבה להפרדה בין נשים וגברים כבר אז, נבעה מחשש שיבואו לידי "קלות ראש".
אינני חושב שראוי שאנמק את מהותן של המילים "קלות ראש" בהקשר הזה, כאשר ידועות היטב העובדות בשטחם של המשרדים ומקומות התעסוקה השונים, בהם לא אחת המעסיק והמזכירה או העובד והפקידה מצאו את עצמם בסוף הדרך בין כותלי בית המשפט, עקב אי ציות לכללים שהצניעות יפה להן.

מנגד, המציאות בשטח היא, שכיום ניתן למצוא אותנו כמעט בכל מקום: בהום סנטר ובסופר-פארם. בדואר ובבנק. בחברות התקשורת הסלולריות ובתחבורה הציבורית. כלומר: מרביתנו מצליחים לשלב יגיע כפיים עם התורה שמנחה אותנו להתפרנס (גם מול האשה) ולכבד את מהותנו. לעומת זאת, זה שהקווים החינוכיים שלו מתנגשים בעבודה מול האשה, יעדיף שלא להכניס את עצמו לדילמה מוסרית ומראש לא ישתלב בשוק העבודה. אך גם לא יבוא עם דרישות.

כבודה של האשה, הוא ערך ראשון במעלה של כל איש חרדי שמונחה על פי ספר היסוד של היהדות - התורה. לפיכך, אנחנו אמונים על הוראת חז"ל כפי שנכתב בתלמוד: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", שפירושו, שעל האדם לאהוב את אשתו כפי שאוהב את עצמו, ועליו להתנהג כלפיה בכבוד יותר ממה שהוא מתנהג כלפי עצמו.
 
מתווה זה, הוא ציון דרך ואורח חיים עבורנו, שהאשה תמיד מגיעה קודם לגבר. יחד עם זאת, אנחנו גם אמונים על מאמר חכמינו "שיצרו הרע של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו". ובהתאם לכך, יצרנו כללים וסייגים בכדי שחיצוניותה של האשה לא תעביר אותנו על דעתנו, וטוב שכך.

אולם, באותה שעה, לצערי, לא נוכל לבטל במחי יד את הקיצונים שבינינו, שהתמודדתם מול העידן המודרני כבר הספיקה להעביר אותם על דעתם ובין כה וכה אינם מתכוונים להשתלב בשוק העבודה.

שלום פרוינד, עיתונאי חרדי, כתב בעיתון "יום ליום"

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4142243,00.html

הדמוגרפיה החרדית מנצחת - טור שלי ב-YNET

תחזיות הלמ"ס המעודדות מוכיחות שהדמוגרפיה ומערכת החינוך עתיקת היומין מנצחות. מול הדיווחים על נהגים רצחניים ונערים אלימים מתבלט החינוך המושתת על ערכים וטוהר האדם

שלום פרוינד  פורסם:  29.08.12 , 07:47

אני נוהג בדרך כלל לפקוד, לפחות אחת לשבוע מרכול "רמי לוי" באזור מגוריי. השבוע, הופתעתי לגלות שברשת החילונית יש בית כנסת מהודר, מוצפן אי שם מאחור מאחורי מחלקת הבשרים. נחשפתי לסוד הרוחני הזה דווקא על ידי אחד מצוות העובדים - בחור דתי שביקש ממני להצטרף למניין לתפילת ערבית.

לחלק מכם זה אולי נשמע דבר לא מעניין במיוחד, אבל עבורי, תפילה במרכול הייתה חוויה בלתי שגרתית ואף מרתקת, מרגשת ומשמחת. לא בכל יום יוצא לי להצטרף למניין שמורכב מעשרה אנשים שונים לחלוטין במראה, בלבוש, במבטא, בעדה וכנראה גם בהשקפה. היינו עשר כיפות שונות במרקם, בצבע, בגודל ואף במוח עליו הן נתמכות. למרות השוני וההבדלים הבולטים כל כך לעין, למשך רבע שעה היינו כמקשה אחת. ל-15 דקות התחברנו יחד והתפללנו לבורא עולם אחד.

לא הייתי מלאה אתכם בסיפור הזה אלמלא הידיעה שפורסמה השבוע על כך ש"תוך חמש שנים יהיו התלמידים בחינוך החרדי ובחינוך הערבי 44 אחוזים מהלומדים במערכת החינוך". כך לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. על פי הנתונים, דווח שקצב הגידול של החינוך החרדי הוא הגדול ביותר. בין השנים 2001 ל-2017 יגדל החינוך החרדי בכ-91%, החינוך הממלכתי-דתי יגדל בכ-25%, ואילו החינוך הממלכתי העברי יגדל בכשני אחוזים בלבד במהלך התקופה.

 

יש ימים שבהם השיח הישראלי (בעיקר בתקשורת יש לומר) ממאן להוריד את החרדים מהכותרות, במיוחד כאשר פוליטיקאים חדורי קרב ואנשי שררה מתכתשים מעל גבם של החרדים - מי יהיה זה שיצליף בנו יותר וילמד אותנו פרק בשוויון וחלוקת נטל, מי מהם יצליח למגר את התפשטות החינוך התורני בישראל לטובת ההידרדרות המשוועת בחינוך הכללי. או אז, אווירת נכאים ותחושה של אובדן תקווה אופפת אותי. למרות התוגה שאוחזת בי לפעמים בגלל אלו שמנסים לשסות בין הקטבים היהודיים במדינת ישראל, זה לא ממש מחזיק מים. שכן, סיפור כמו זה שהזכרתי קודם והתחזיות המעודדות של הלמ"ס, מוכיחים כאלף עדים כי הדמוגרפיה ומערכת החינוך עתיקת היומין מנצחות.
הנביא ישעיהו כבר אמר את הדברים, וקרא בשם אלוקים: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה'". בנבואת נחמה זו מעביר הנביא מסר מבטיח לעם ישראל החרד לדבר ה', כי כל המערכות נגד עם ישראל - לא יצלחו, וגם הפולמוסים והמלחמות הרוחניות כנגד עם ישראל ותורתו - ייכשלו.

כיום מתברר שגם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה יכולה להתעלם מן העובדה שעבדי ה' - בני הישיבות ואלו הממיתים עצמם באוהלה של תורה - הם כאן לא רק כדי להישאר ולהנציח את העם היהודי היושב בציון באמצעות קצב הגידול, אלא אף זה שהחינוך האותנטי והמזוכך שלו הולך ומתעצם ומצמצם את הפערים בחברה הישראלית.

בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מאז אותה הכרזה התעורר הוויכוח באשר להגדרתה של מדינת ישראל ובדבר השאלה מהי משמעות המושג מדינה יהודית. בשעה שכותרות החדשות המסיתות נגד שומרי תורה ומצוות מומרות בדיווחים בלתי פוסקים על נהגים רצחניים ונערים שתיינים ואלימים - מתבלט החינוך החרדי המושתת על ערכים, טוהר האדם ותובנת חיים של תכלית. אין פלא שהוא תופס תאוצה בקרב אזרחי מדינת ישראל.

מניין תפילה רב-גוני בסופרמרקט הוא עדות נוספת לכמיהה היהודית העצומה ולסיבה שלשמה בעוד שנים אחדות בלבד, יגדל החינוך החרדי בכ-91% ואילו החינוך הממלכתי החילוני ימשיך לדרוך במקום.

הכותב הוא עיתונאי במגזר החרדי וכתב בכיר בעיתון "יום ליום"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4274344,00.html 

חילונים, מה פתאום נזכרתם אחרי 64 שנה? - טור שלי ב-YNET

צילום: פלאש 90

יש דברים שהחילוני הממוצע לעולם לא יבין. עבור יהודי שומר תורה ומצוות, הפסקה בת שלוש שנים בצבא מערערת עד היסוד את כל מה שספג בימי עלומיו. זה כמעט ייהרג ובל יעבור

שלום פרוינד  פורסם:  09.07.12 , 07:20

לא צריך להיות שאול מופז או יאיר לפיד כדי להכיר בצדקת השוויון בנטל. בניגוד לרבים אחרים משני צדי המתרס, אני כחרדי מבטן ומלידה דווקא מסוגל לבחון ולגלות הבנה גם כלפי מה שנדמה לי כצניחה חופשית ברורה אל האבדון.
מחד גיסא, אין מבין יותר ממני ללבם של אחיי החילונים. כמי ששכל בן צעיר (אמנם לא בצבא), אני מבין היטב כי אין שום הצדקה רציונלית שאזרח חילוני יהיה חייב להקריב את בניו ובנותיו על מזבח ההגנה של המדינה וידיר שינה מעיניו משום ששלח את ילדיו ללוע הארי בעזה ובגדה, בעוד האזרח החרדי נהנה משקט נפשי ולא משנה מהי הסיבה - חשיבותה של התורה או החשש מהידרדרות רוחנית. אין ספק כי לסיבות אלו יסודות מוצקים וצודקים, אבל בחיים אל תהיה צודק, היה חכם.
מאידך, חרף מה שנראה לכאורה בעיניים ליברליות חכם וצודק, בשיח השנוי במחלוקת הזה אין יותר מוסכמות. שכן מדובר בשיח חירשים שבו ככל שתהיה חכם יותר וצודק פחות, כך הסיכוי להשיג פתרון קלוש יותר. איפה הייתם 64 שנה עד כה? יותר מ-60 שנה חלפו, שנים שבהן חייתם עם ה"קונספציה החרדית" הזו, מדוע נזעקתם כעת? חשוב להבין שיש אלמנטים בסיסיים בחברה החרדית שהחילוני הממוצע לעולם לא יבין, גם באמצעות עשרות ועדות. עבור יהודי שומר תורה ומצוות, הפסקה בת שלוש שנים בצבא מערערת עד היסוד את כל מה שספג נער חרדי בימי עלומיו, נקודה. הסיכון שישוב משם חילוני למחצה ואף יותר מכך גדול מהסיכוי שיחזור לספסל הישיבה. מבחינתנו, זהו קו הגובל בהוראה של "ייהרג ואל יעבור".

לא סחטנים

 

כעת, ודאי יקפצו כולם בהתרסה המוכרת "אוקיי, אל תשרתו אבל לפחות תלכו לעבוד ותפסיקו לחיות על חשבוננו". הרשו לי להפתיע אתכם במספר נתונים: ראשית, מגמת השתלבות החרדים בשוק העבודה הופכת את הטיעון הזה ללא רלוונטי. בחמש השנים האחרונות יותר ויותר חרדים מועסקים ודורשים השכלה גבוהה וגם בקרב הנשים שיעור העבודה במגמת עלייה.

שנית, השימוש במילה "סחטנים" הוא דמגוגי ושקרי. אחוזי המס שמשלם הציבור החרדי (גם זה שלא עובד) אינו מבייש את זה של הציבור הכללי. הציבור החרדי מושתת על משפחות ברוכות ילדים וככזה הוא המשתמש הגדול ביותר בתחבורה הציבורית, קניין המזון ומוצרי הבית במדינה ועוד לא הזכרנו את ריבוי הצריכה במים, גז וחשמל. כמעט כל אברך חרדי רוכש דירה ואף אחד מהם עוד לא מצא פטור ממס רכישה, מיסוי קרקעות והיטל השבחה על הדירה. ומה עם ביטוח לאומי, שלא לדבר על אלו שבנוסף גם עובדים ומשלמים מס הכנסה.

אז מה עושים בעניין הגיוס? לדעתי, פתרון ממשי אין, אך תובנה אחת ברורה ובלתי נמנעת יש. משפט חכם מיוחס לנשיא ארה"ב ה-35, ג'ון פ' קנדי: "הלוואי שלעולם לא נתפשר מתוך פחד, ושלעולם לא נפחד להתפשר". הפתרון האמיתי היחיד שיוביל לקצו של כל ויכוח וישמור על דו-קיום בין החברה החרדית ובין החברה החילונית בישראל, הוא אך ורק "סובלנות וכבוד לשונה ממני". הגיעה העת ששנינו נוכל להביט זה לזה בעיניים, נכיר בעובדה שבחברה מתוקנת אין מקום לחוסר סובלנות ושיש להתפשר ללא איומים. באה השעה שגם חילונים וגם חרדים ילמדו לחיות זה לצד זה, כאשר האחד יכבד את השוני של הזולת ויפה שעה אחת קודם.   
הכותב הוא עיתונאי במגזר החרדי וכתב בכיר בעיתון "יום ליום"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4252549,00.html

ליבת היסוד של המגזר החרדי - טור שלי ב-YNET

הגאון רבי יוסף אריה וובר הי"ד (אחיו של סבתי) - רבה של העיר ברעזוב בפולין,
עם משפחתו בשואה, רגעים לפני הוצאתם להורג. עלה על המוקד עם גמרא בידו

אילו היו אבותינו נכנעים לאומות העולם בארצות הגולה, עם ישראל לא היה חי וקיים ומדינת ישראל לא הייתה קיימת, כדי ששר יהודי במדינת היהודים יבקש לשנות את אורח החיים של שומרי הגחלת בכפייה

שלום פרוינד  פורסם:  07.05.13 , 08:22 

גילוי נאות: כמי שגדל וחונך בקהילייה חרדית בחו"ל, באופן אישי, אין לי שום בעיה עם לימודי הליבה. אדרבה, הייתי שמח ועומד על כך למשל, שילדיי אף הם יידעו אנגלית על בוריה, ושבעתיד יהיה להם בסיס בריא להיתקל בסחר חובק עולם. אלא ששורש ההתנגדות לתכתיבים בסדרי החינוך של ילדינו במדינת ישראל, אינו טמון במרי עיקש ברעיון עצמו. הוא חבוי ביסודות עקרוניות, מהותיות והרות גורל.

בראש ובראשונה, מן הראוי להדוף תחילה את ההתקפות הנבערות - תוצאה ישירה של חינגה תקשורתית אנטי חרדית, בכל הנוגע להשתלבות החרדים בשוק העבודה. אני, כמו אלפי חרדים מתפרנסים אחרים, עובד קשה למחייתו מאז אני זוכר את עצמי נוטש את ספסלי הישיבה והכולל, בגיל 21.

למגינת לבי לא זכיתי עד הלום להגיע ולו לחצי מסך המשכורת שמרוויחה ריקי כהן מחדרה - חמלת נפשו של שר האוצר, באמצעותה הוא בחר להכתיר את מעמד הביניים כמשל. אינני זוכה לשום תגמול או עזרה של אף גוף ממשלתי, ואני ממשיך לעמול ולהשתכר קצת מעל שכר המינימום ומשלם מיסים כמו כל אזרח הגון בלי להתלונן. כמוני יש עוד אלפי חרדים שעובדים 10-8 ואף 12 שעות ביממה, בכל מיני מקצועות ועבודות מזדמנות, שאף אחד אינו עושה מהם כותרות.

עם זאת, עמידתנו בפני כל ניסיון להחדיר שינויים בחצר הפרטית של ממסד החינוך החרדי נובעת מעיקרון מוצק אותו לעולם לא ישכיל העומד מן הצד להבין, אלא אם כן יהיה קודם חלק מאיתנו.

כופים ומתבצרים

קודם כל, ברגע, שהמגמה נעשית בניסיון "לכפות" עלינו סדרי עולם, החומה הולכת ומתבצרת. ההיגיון גם אומר, שאם ניתן לאכוף עלינו מגמות חדשות, לעולם לא נדע מה יילד מחר. היום הוא אומר עשה כך, ומחר ישית עלינו באיומי הקיצוץ בתקציבים, רפורמה חדשה אחרת שתעמיד בסכנה את היסודות מהם היינו לעם ועליהם קידשו אבותינו שם שמים והועלו על המוקד במשך דורות בגולה. 
שנית, היעדר ההבנה הבסיסית בין שני העולמות - המתירני מול השמרני, הוא כל ההבדל: אילו הייתם עושים יום אחד בצמוד לבחור ישיבה, הייתם מורידים את הכובע לנער שמדיר עצמו מכל המתירנות הסובבת אותו, כיצד הוא מקיף את עצמו בחומות שמביאות אותו לחיי טוהר בהם הוא יישמר מתחלואי הרחוב. ליבת היסוד שלנו, היא לשמור על הגחלת היהודית, אותה ניסו לשנות עמים ותרבויות שונות בכל הגלויות.

השבוע, בעת שבא לידי מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", קיבלתי אימות נוסף לבורות האיומה האופפת את הציבור הכללי במדינת היהודים בהקשר ליהדות האוטנטית. בתגובה לכתבה על זוג תאומות שנולדו מזוג הורים חד מיניים באמצעות פונדקאית הודית, והקושי עמו הם מתמודדים לגייר את הבנות ברבנות הראשית בישראל, כתב אחד הקוראים בזעם: "אני לא מבין, אם שני ההורים הם יהודים ואזרחים ישראליים, איך ייתכן שגורלם וגורל ילדיהם מסור עדיין בידי הממסד הרבני הפועל עדיין על פי קודים שנוסחו לפני 3,000 שנה?".
ואני שואל: ריבון העולמים, בשביל מה לנו מדינה יהודית, אם ככל הגויים עם ישראל? אם לציבור הכללי אין הסתייגות מהתבוללות, למה למות ולהילחם עליה? הבה נסגור את המדינה ונשוב לחיות בין הגויים, ניטמע ונחיה ביניהם ובא לציון גואל.

גאון הבין

מי שהשכיל להבין את ההבדל הדק הזה, הוא המשורר החילוני המוכשר יהורם גאון, שבתגובה להתבטאויות החמורות של שר האוצר מעל במת הכנסת - בנוגע לאחריותם של החרדים למספר ילדיהם, זעק בקול מחאה - "אני חרדי, בפירוש כך!".
בתוכניתו "גאון ברדיו" הוא אמר: "מתי אמרו לקהילה יהודית בארץ היהודים - 'אתם אחראים למספר ילדיכם', שזה מילים מכובסות ברוע ל-'תפסיקו להתרבות'! את הטקסטים הללו שמענו לאורך הדורות, בכל הגלויות, עת ניסו לשנות אורח חיים של יהודים, וקראו להם 'טפילים' ומעולם לא הצליחו. כי אורח החיים היהודי היה בבחינת המגן ואש התמיד שבערה בלבבות. לכן אנחנו כאן. כי אם היו מצליחים לשנות את אורח החיים הזה בארצות הגולה, לא הייתה לנו היום כנסת, שמעל במתה המכובדת היו קוראים ליהודים להפסיק להתרבות".

אין צורך להיות גאון בכדי להכיר באמת. כל אדם שפוי יודע, כי אילו היו אבותינו נכנעים לאומות העולם בארצות הגולה, עם ישראל לא היה חי וקיים ומדינת ישראל לא הייתה קיימת כדי ששר יהודי במדינת היהודים יבקש לשנות את אורח החיים של שומרי הגחלת בכפייה.

הכותב הינו עיתונאי במגזר החרדי וכתב בכיר בעיתון 'יום ליום'

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4377007,00.html 

ג'יהאד משלנו במאה שערים - טור שלי ב-YNET

אני צועד ברחובותינו ורואה כיצד חלקים במגזר שלנו מבקשים להיות קדושים מאלוקים. אני תוהה אם אין הבדל בין הסגידה לדת שלנו לזו של חמאס. שתיקת הרבנים מתירה אלימות

שלום פרוינד  פורסם:  10.07.13 , 08:59

בשנים האחרונות נפל דבר בישראל. נפילה זו הומרה חיש מהר לצניחה קשה וכואבת, למדרון חלקלק ואמש חווינו את התוצאה כאשר חייל חרדי הותקף ברחובות ירושלים. ולא, הוא לא הותקף על ידי פורעים ממזרח העיר או בפאתי רמאללה, אלא על ידי חבורת פורעים משלנו - "חרדים" כביכול, בתוככי שכונה חרדית.
האירוע הכואב הזה העלה בי תסכול, תיעוב, כאב וכעס, שאני חש תקופה ארוכה ביחס למה שמתרחש בחצר האחורית האישית שלי, ואני מבקש לנצל במה זו, כדי לפנות לחבריי ולאחיי למגזר, ולומר להם - רבותיי, הגיעה השעה לעצור ולעשות חושבים. מישהו או משהו כאן טועה בכיוון או בדרך, אך בעיקר בסגנון.

רגע החילוץ של החייל מתוך ההמון  

כחרדי, חסידי מבטן ומלידה, אחד שינק, גדל וחונך על יסודות התורה ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", אני צופה ומביט מבעד לדל"ת אמותיי ודואג. הציבור שממנו יוצאים מלאכים לאסוף חלקיקי גופות בפיגועים, המערכת שממנה יוצאים מאות ארגוני חסד שמאכילים רעבים ללחם וסועדים חולים סופניים, העדה ששומרת בצדק על טוהר המחנה וחינוך ילדיה מזוהמת הרחוב הפרוע, המופשט והמטונף - נופלת כפרי בשל לרשתה של הקיצוניות.
מצמררת אותי המחשבה שהיהדות החרדית כפי שאני מכיר אותה, זו שאמורה לייצג יהדות אותנטית זכה מכל אלימות, הולכת ונסוגה מרחק שנות אור ממה שהתוו אבותינו שומרי הגחלת הנאמנה. לצערי, בחלק מסוים מהמגזר שלנו (וכבר לא ממש זעיר), מבקש האחד לבלוע את האחר, להכפיש, להקניט, עד כדי אלימות פיזית כפי שראינו אמש.
אני צועד ברחובותינו ורואה כיצד חלקים במגזר שלנו מבקשים להיות קדושים מאלוקים בכבודו ובעצמו, כשהחיצוניות נוטלת את מקומה של הפנימיות והטפל הופך לעיקר. מישהו מנסה להשליט את חיתתו על כולנו: שלטים נגד מחזיקי מכשירים חכמים או משתמשי אינטרנט אפילו לצורכי עבודה הוצבו בכניסות לבתים בשכונות החרדיות. חיילים משלנו - שלא מצאו את מקומם בישיבות ובחרו להתחייל במקום להתדרדר ברחוב משעמום - הפכו למטרה של קמפיין מסית. יריקות ואבנים הפכו לכלי נשק של חלק מאיתנו ואיש אינו פוצה פה ומצפצף.

יריקות ואבנים הפכו לכלי נשק. אמש במאה שערים  (צילום: גיל יוחנן)

 

והרבנים שותקים

לפעמים אני תוהה אם חלילה אין הבדל בין מוסלמי מחמאס ליהודי משלנו. גם אלה וגם אלה סוגדים לדת בצורה קיצונית שמתירה את דמם של אחרים. להם וגם לנו יש ג'יהאדיסטים ואלו כמו אלו - פועלים מאותם מניעים בשם הדת, בעוד כל האמצעים כשרים למען המטרה הקדושה.
נכון, אמנם זהו מיעוט קיצוני מקרבנו, ואל לאף אחד לטעות שהם מייצגים את כולנו. אך המיעוט הזה כבר אינו שולי כל כך וזניח. חשוב ליידע את הכלל שקצה מהם נפשנו ואנו מייחלים להוקעתם מתוכנו, אך לא פחות מכך, יחסי הכוחות בינינו מרתיעים אותנו מלבצע את שאיפתנו. השתיקה הרועמת של ההנהגה, היא זו שזועקת לשמיים: ההנהגה החרדית, קרי הרבנים, ראשי הישיבות, האדמו"רים ופוסקי ההלכה ממלאים פיהם מים. בשתיקתם הם מתירים את האלימות הזוועתית הזו, הנוגדת את תשתית התורה שעיקרה דרכי נועם, סובלנות ואהבת ישראל.

המושג "כפייה דתית" אינו נחלת הסבל של החילונים בלבד, תתפלאו לשמוע שגם חרדים שפויים סובלים מכפייה דתית קיצונית. גם אני כשומר תורה ומצוות שואף לעבוד את אלוקיי בדרכי השקטה, ללא איומים ותכתיבים. זוהי השעה שבה אני מצהיר כי אין חלקנו באלימות. אין חלקנו עם מי שלובש במסווה לבוש חרדי והופך את כולנו לבריונים. אין אלה פניה של היהדות האותנטית הטהורה, זו שעברה לנו במסורת מדור דור.
הכותב הוא עיתונאי חרדי וכתב בכיר בעיתון "יום ליום"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4403112,00.html 

מהבוקר שנפלו התאומים, לא האירה עוד השמש פנים למעצמה האמריקאית

לאף אחד אין עוד ספק, כי המנצח הגדול מכולם במערכה הבינלאומית מול סוריה, בדבר התקיפה של ארצות-הברית, הוא לא אחר מפוטין - נשיא ר...וסיה. סקרים רבים שנערכו בישראל וברחבי העולם סביב השאלה “מיהו לדעתך המנצח בסיבוב הזה”, מוכיחים כי לא זו בלבד שפוטין הק.ג.ב.ניק לשעבר, הוא המנצח הבלתי מעורער, אלא שאובמה והממשל האמריקני יצאו המפסידים הגדולים.
המעצמה האמריקאית שאותה הכרתי מבית ומבפנים, הפכה לבדיחה מהלכת ולא על שתיים, אלא על רגל אחת מקרטעת.

עוד התגוררתי שם לפני בדיוק 12 שנים, בעת שמטוסים אזרחיים פילחו את האוויר הנקי של ניו-יורק ושסעו את מגדלי התאומים כמו בעריפת ראש אכזרית. אותו בוקר מחריד שזעזע ושקשק את העולם כולו כרעם ביום בהיר, עוד חקוק היטב בזיכרוני. כשיצאתי מפתח ביתי בברוקלין הרחוקה ממנהטן קילומטרים בודדים, מצאתי את הרכב שלי עטוי באבק לבן וסמיך שהתעופף ברוח צפונית, הישר ממתחם בנייני הסחר העולמי שהתמוטטו כמו מגדל קלפים.

כל עוד עמדו אותם גורדי שחקים על תילם בגאווה, עמדה גם המעצמה הגדולה בעולם בגאווה זקופה. דומה כי היו אותם מגדלים “סמל” לעוצמה והחוסן הבלתי מעורערים של המעצמה הגדולה בתבל. הנשיא הרפובליקני לשעבר, ג’ורג’ דבליו בוש, לא פנה לתמיכתם של חברי הקונגרס. הוא לא חיפש את אישורם של ידידים ולא התפתל בשאלות ומחשבות. הוא, כמו נשיאים בעלי שם לפניו, ידע ואף הבין, כי נפילתם של מגדלי התאומים, היא תחילתה של קריסת האימפריה של המדינות המאוחדות.

בוש, ששידר באותה שעה עוז ותושייה נוכח אסון בקנה מידה היסטורי, לא שהה לגמגומים והיסוסים. הוא הכיר בעובדה כי ההססנות היא תכונה של חלשי האופי, של אנשים חסרי תעוזה ושל מדינות חסרי ישע. הוא יצא למתקפת ענישה חסרת אישורים, חסרת פשרות וחסרת רחמים, והשיב את הגאווה הלאומית למעצמה האמריקנית ולו לשעה קלה בלבד.

אך נדמה, כי חרף תושייתו בעלת הגבורה, מאותו בוקר שהחליף את קרני השמש בלהבות האש, היגון והשכול, מני אז צנחו התאומים אל קרבם, התערערה סופית קומתה הזקופה של האומה האדירה - בעלת הכוח והעוצמה.

אחריו הגיח הנשיא השחור הראשון בתולדות אמריקה והפך אותה לבדיחה עלובה, כזו שהצליחה להשיב לרוסיה את כבודה האבוד. בעת כתיבת שורות אלו, כבר נרשמו בכותרות החדשות שתי ידיעות מביכות ומדאיגות: האחת מדווחת על הרמת הראש של אסד, כשהוא לא מתבייש עוד להציב דרישות כתנאי לפירוז ארצו מהנשק הכימי. השנייה מדאיגה אף יותר: היא מבשרת על כך שפוטין הנלהב מההישג שמנע תקיפה בסוריה, כבר רוכב על הגל הבא - איראן. הוא יבקר בקרוב בטהרן וינסה לגשר גם בנושא הגרעין.

מחלחלת המחשבה, שרק לפני ימים אחדים, רצנו לאסוף מסכות אב”כ, בעקבות הכרזות ברורות מטעם הממשל האמריקאי על תקיפת ענישה בסוריה, זאת לאחר שהעולם כולו נחרד וזועזע מהטבח הכימי של באשר אל-אסד, והשבוע הוא כבר מעז להציב תנאים לעולם כשיצא מכל הסיפור חופשי ללא פגע.

לא מן הנמנע שאסד ישלח כעת כתשורה, זר פרחים ענקי לנשיא אובמה, שלו הוא חייב ללא עוררין את חייו, את תהילתו, את הסומק ללחייו, אך בעיקר את חידוש המורל המרוסק שלו.

לסיכום: קל לאבחן, כי מי שלא הפריעה לו שחיטתם של מאות אלפי אזרחים חפים מפשע, עד שלא נטבחו על ידי גזים כימיים, יכול גם לבוא במשא ומתן עם הטבח הכימי ולאפשר לו להמשיך לטבוח בעמו בנשק קונבנציונלי.
המסקנא היא יחידה, חדה וברורה: מי שעוד חושב לסמוך היום על אמריקה בטיפול בנושא הגרעין של איראן למשל, הוא ללא ספק מתאבד בפוטנציאל.

הישות הווירטואלית לעומת אנשים חושבים בני תמותה - ערגה לימים של פעם...

פעם היו 'אנשים חושבים'. מי שזיכרונו עודנו תוסס כמו השוופס או הקולה, וודאי זוכר בערגה את הימים בהם שאפנו לחשוב, לדעת, להבין, ללמוד, לסקור ולבחון דברים מבעד למעטפת החיצונית הרדודה והשטוחה שלהם.

נדמה, כי זה היה נחלת העבר... היום, 'אנשים חושבים', הם יצורים שהבדידות שמעיקה עליהם, גורמת להם להתיישב מול מסך מחשב במשך שעות ולהתבודד עוד יותר. לא מפני שהם מעדיפים שלא להיתקל ביצור אנוש בעל מוח בשרי אמיתי, אלא מכיוון שהטרנד הלוהט ביותר בעידן הפינוק של המאה 21, הוא ליצור כמה שיותר ישויות ווירטואליות שחושבות בערך כמוך או לפחות מחייכות אליך בארשת פנים של מקשי מקלדת - באמצעות חצי סוגריים ושתי נקודות אחת למעלה מחברתה.

במקרה הטוב, יש לומר את האמת: פעם... פעם.. עוד הרבה לפני השוופס ולפני הקוקה-קולה זירו שבכלל גמר לנו את הקלציום במוח, ועוד הרבה לפני האייפון והגלקסי 4-5, ולפני הצעקה 1,2,3,4 וגם קודם להמהיר והעצבני 1,2,3,4,5, היינו באמת חושבים.
ישבנו, לקחנו ספר ביד, קראנו אותיות דפוס שריח הדיו עוד התנשא בחלל החדר בו הנחנו את עכוזנו לרווחה. התעמקנו והתפלספנו בין חברים ומשפחה - בני תמותה. צללנו במחשבות גרנדיוזיות עד שנרדמנו על פנינו והתעוררנו, רק כדי לגלות שהתגלית אותה פיתחנו בהזיית הלילה העמוקה, הייתה בסך הכל חלום מתוק שהחמצנו.

היום... אוי, היום... אוי וויי, היום... הספר הפך לאלקטרודות מילוליות אותם ניתן אומנם להחזיק בכף היד, אבל את מי בכלל מעניין ספרים אלקטרוניים בשעה שהדיו זכור לטוב הוא שם נרדף לקוביית פלסטיק שנכנסת ויוצאת לעיתים מהמדפסת. הריח בחלל החדר הוא חומר כימי בטעם שושנה או לימון שהניחוח שלו נקבע על פי דפוסי התנהגות של סוללה. אנחנו צוללים אל תוך פייסבוק ומתאמצים להתפלסף על מה שכביכול אמור היה להיות חשיבה אנושית מעמיקה ותועלתית - עם חברים ומשפחה יצורי אנוש, אך ורק בכדי לגלות שהמשפחה ובייחוד החברים, הם בכלל אסופת אצבעות משועממות שמעבירות ווברציות ווירטואליות שגולשות מרשת לרשת במגלשות מגה-בייטים חפוזות, ומי שנוחת מהמגלשה הכי מהר והכי חזק הוא הזוכה הבלתי מעורער לאהבה - (לייק בלע"ז).

ישויות ווירטואליות אינן מתות לעולם. גם אלפי שנים אחרינו כאשר רובוטים יצחצחו לנו את השיניים על הבוקר בעודנו במיטה והמקרר יתקשר עם פח האשפה במטבח ויודיע לו חרישית על מוצר שפג תוקפו וכי יש להשמידו, רשימת החברים והמשפחה הענפה לתפארת מדינת פייסבוק תמיד ולעולם תישאר כאן לנצח נצחים.
כן, כן, כנראה גם אני, כותב שורות אלו בכבודו ובעצמו, כאשר אחלוף את ה-120 וכחלום אעוף לשמי רום, החשיבה האופרטיבית שלי תמשיך להתנוסס מעל ענני הרשת, כישות חיה וקיימת שכל מה שיחסר לה הוא סך הכל - חצי הסוגריים ושתי הנקודות האנכיות והמיתולוגיות שכבר לא יחייכו יותר :-(

מני אז נחשפנו למכונה המכונה 'מחשב', בדיוק זה מה שהתרחש בנו - המחשב אמר ל-'מוח-שב'. אנחנו התיישבנו, גם המוח התיישב. האם הוא שוב יתעורר? האם אי פעם שוב יקום בכדי להתיישב ולחשוב ולא רק כדי לשבת ולהתיישב?...
לאנשים חושבים הפתרונות...